פסק-דין בתיק ע"א 1368/05

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט דוד גלדשטין) מיום 30.12.04 (ת"א 79855/95) שבו קיבל בית המשפט תביעה בסך 388,020 ש"ח שהגישה המשיבה נגד המערערים.

1.         רקע

(א)                המערערת 1 (להלן: "המערערת") היא חברה שעשיסוקה מכירת מוצרי מזון ומשקאות בסיטונאות ובקמעונאות. המערערים 2 ו-3 הם בעלי מניותיה של המערערת ומנהליה. המשיבה היא חברה שעיסוקה ייצור ושיווק יין ומשקאות אלכוהוליים. המשיבות הפורמליות 1-4 (להלן: " קבוצת מעיינות") הן חברות שעיקר עיסוקן שיווק מזון וחומרי ניקוי, שבעלי השליטה בהן הם המשיב הפורמלי 5 (להלן: " מר הורוביץ"), בני משפחתו, המשיבים הפורמליים 6-8, והמשיבים הפורמליים 9-10.

(ב)                בחודשים ינואר-מרס 1995 מכרה וסיפקה המשיבה לקבוצת מעיינות יין ומשקאות אלכוהוליים, ובתמורה עשתה ומסרה לה המשיבה הפורמלית 1 (להלן: " מעיינות למסחר") שיקים בסכום כולל של 342,292.29 ש"ח. השיקים לא כובדו על-ידי הבנקים הנמשכים בשל העובדה שהחשבונות שעליהם נמשכו, היו מוגבלים. משהתברר למשיבה שהשיקים חוללו היא הציגה לפירעון שיק לביטחון שהיה בידיה על סך 300,000 ש"ח, אך גם שיק זה לא כובד.

(ג)                  המשיבה פנתה אפוא להליכים משפטיים. בכתב התביעה (המתוקן) שהגישה לבית משפט קמא היא תבעה את המערערים ואת המשיבים הפורמליים לשלם לה סכום של 388,020 ש"ח - התמורה בגין הסחורה שסיפקה לקבוצת מעיינות. 

(ד)                במסגרת התביעה עתרה המשיבה לסעדים זמניים של עיקול וכינוס נכסים (המ' 141996/05). ביום 11.12.95 נתן בית המשפט צו עיקול זמני על פי הבקשה, להבטחת סכום התביעה.

(ה)                בדיון שנערך ביום 12.12.95 אישר בית משפט קמא (השופטת גרסטל) את הסכמת הצדדים שלא ימונה כונס נכסים, קבוצת מעיינות תוכל להמשיך ולנהל עסקיה בדרך הרגילה, ובלבד שהמשיבה הפורמלית 3 (להלן: " מעיינות מרקטזול") תשאיר בחזקתה בכל עת סחורה וציוד בשווי שאיננו פחות מ - 500,000 ש"ח. כמו כן ניתן בהסכמה צו מניעה האוסר על המשיבים הפורמליים למכור סחורות באופן שיפחית את המלאי שברשות מעיינות מרקטזול לפחות משווי של  500,000 ש"ח (להלן: " צו המניעה").

(ו)                  למשיבה התברר שחרף העיקול (אשר בקשה לביטולו שהגיש מר הורוביץ נדחתה בבית משפט קמא (השופטת ניב)), ההסכמה שאישר בית המשפט וצו המניעה שניתן כאמור, רכשה המערערת, שהמערער מס' 2 פעל מטעמה, ממעיינות מרקטזול את כל הציוד והמלאי שהיו בבעלותה.

(ז)                 המשיבה טענה שהמערערים והמשיבים הפורמליים פעלו בניגוד לצו המניעה כשמכרו ורכשו את הציוד והמלאי ובכך סיכלו את יכולתה של המשיבה להיפרע את חובה מקבוצת מעיינות. ביום 17.9.97 נתן בית משפט קמא פסק דין לפי התביעה נגד המשיב הפורמלי 9, וביום 1.7.02 נתן בית משפט קמא פסק דין לפי התביעה נגד המשיב הפורמלי 10, וניתן בהסכמה פסק דין לפי התביעה נגד קבוצת מעיינות ומר הורוביץ. באותו מעמד נדחתה בהסכמה התביעה נגד המשיבים הפורמליים 6-8, ובבית משפט קמא נדונה התביעה נגד המערערים בלבד. 

(ח)                בכתב הגנתם טענו המערערים כי רכשו את המלאי והציוד של מעיינות מרקטזול בתום לב ובתמורה, לפי הסכם עמה מיום 29.2.96 (להלן: " הסכם המכר"). לדבריהם, עובר לרכישה, ערכה המערערת בדיקה אצל רשם החברות ומצאה כי לא קיים שעבוד או עיקול על מלאי הסחורה והציוד של מעיינות מרקטזול. כמו כן טענו המערערים כי לא ידעו על קיום ההליכים המשפטיים נגד המשיבים הפורמליים, וכמובן שגם לא ידעו על צו המניעה.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא בחן את טענות בעלי הדין, לנוכח העדויות והראיות אשר הובאו לפניו, ושוכנע כי כאשר רכשו המערערים את הציוד והמלאי של מעיינות מרקטזול הם ידעו על צו המניעה ופעלו במודע בניגוד לו, גם אם לא התכוונו להבריח את הציוד והמלאי. בית משפט קמא עיגן קביעה זו בראיות אחדות וביניהן: (1) עדותו של מר הורוביץ, שבית המשפט האמין לגרסתו שהמערער 2 ידע על צו המניעה; (2) גם אם מר הורוביץ לא הודיע למערער 2 על צו המניעה, בוודאי עשה זאת המשיב הפורמלי 9 שהוא אחיה של המערערת 3, והמערערים לא זימנו אותו לעדות כדי שיפריך גירסה זו; (3) המערער 2 רשם שעבוד ללא הגבלה בסכום על נכסי מעיינות מרקטזול במטרה להגן על השקעתו; (4) הסכם המכר נעשה בחופזה, מבלי שהמערערים בדקו את יתרות החובה והזכות של הספקים, את עלויות הציוד והמלאי ואת כדאיות העסקה; (5) מהתנהגות המערערים עולה כי גם אם לא ידעו בוודאות על חובות נוספים של קבוצת מעיינות, היה עליהם לדעת על כך, לנוכח מצבה הכלכלי הקשה של קבוצת מעיינות אשר בוודאי היה ידוע להם.

(ב)                כמו כן מצא בית משפט קמא כי המערערים לא נתנו למעיינות מרקטזול תמורה עבור הציוד והמלאי, שהרי המערערת שילמה לחברת טמפו תעשיות בירה בע"מ (להלן: "טמפו") עבור זכויות השיווק וההפצה ולא בעבור הסכם המכר.

(ג)                  בית משפט קמא מצא אפוא שהמערערים פעלו שלא בתום לב בעסקת הרכישה, מפני שרכשו את הציוד והמלאי מקבוצת מעיינות ללא תמורה, אף על פי שידעו, בפועל או בכוח, על קיומו של צו המניעה. לפיכך חייב בית משפט קמא את המערערים לשלם למשיבה את סכום התביעה.

3.         טענות המערערים

(א)                המערערים טוענים כי פעלו בתום לב מוחלט ובדרך חוקית בכל צעדיהם בקשר עם הסכם מכר הציוד והמלאי, ושילמו למעיינות מרקטזול את מלוא התמורה. לטענתם, הוכיחו הם בבית משפט קמא את גרסתם במלואה, ואילו המשיבה לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה.

(ב)                לעניין עדותו של סמנכ"ל המשיבה, מר דוד זיו, טוטוע      ענים המערערים כי בית משפט קמא שגה כשלא בחן עדות זו, ולא ראה לנכון לדחות את התביעה מאחר שכמות הסחורה אשר סיפקה המשיבה למעיינות מרקטזול לא הוכחה, ולחלופין הפחית מסכום פסק הדין. לעניין עדותו של מר דוד הורוביץ טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא שהשתית קביעות כלשהן על עדותו, שכן למר הורוביץ היה עניין ממשי לגרום שהמערערים יש  למו את החוב שבכך ימצא עצמו מופטר מחובתו לשלמו. לעומת זאת לעניין רישום השעבוד לטובת המערער 2 טוענים המערערים כי יש בעדותו של מר הורוביץ כדי לתמוך בגרסה שהמערער 2 ניכה שיקים למעיינות מרקטזול ולא היה מדובר בהלוואה. לפיכך שגה בית משפט קמא בקביעתו כי אינו מאמין לגרסתו של המערער 2 בדבר ניכיון השיקים.

(ג)                  לעניין אי העדתו של המשיב הפורמלי 9 טוענים המערערים כי המשיבה היא שהייתה אמורה לזמנו לעדות, אם ביקשה להוכיח באמצעותו עובדות הדרושות להוכחת תביעתה, והימנעותה מזימונו לעדות אמורה לפעול לרעתה, ולא לרעת המערערים. המערערים ממשיכים וטוענים שבית משפט קמא טעה כשהסתמך על טענת המשיבה כי שלחה ביום 11.3.96 מכתבים אל המערערים שבהם דרשה פרוט של הסחורה והודיעה להם על צו המניעה, מפני שהמשיבה לא הוכיחה כי מכתבים אלו אכן הומצאו למערערים. לעניין אופי העסקה טעה בית משפט קמא בקובעו כי הסכם המכר נעשה בחופזה. מעדותו של המערער 2 עולה במפורש כי בטרם עריכת ההסכם הוא בדק וידע, לאור ניסיונו בניהול עסקים, את הפוטנציאל הטמון בעסק שמר הורוביץ לא ניהלו כהלכה. זאת ועוד, בטרם חתימת ההסכם בדקה המערערת ומצאה שלא נרשמו שעבודים או עיקולים על מעיינות מרקטזול, ועל כן לא היה חשש מהעסקה. כמו כן בטרם שולם הכסף ונחתמה העסקה, ערך המערער 2 ספירת מלאי מדוקדקת במהלכה נכחו כל בעלי העניין, ולפיכך ידע המערער 2 מה הוא רוכש וגם ידע שאם ירכוש את הסחורה יהיה מפיץ בלעדי של טמפו. המערערים מסתמכים על ספירת המלאי כהוכחה לכך שלא ניסו להבריח סחורה, שהרי מי שמתכוון להבריח מלאי וסחורה בוודאי לא יערוך ספירת מלאי טרם ביצוע זממו. המערערים מוסיפים וטוענים כי טעה בית משפט קמא משהסיק מסקנה לא נכונה שהמערערים שילמו דמי שכירות מראש לעשר שנים, טענה עליה הסתמכה המשיבה בבחינת הוכחה לכך שהעסקה בין המערערת למעיינות מרקטזול היתה פיקטיבית, וטוענים המערערים כי לא כך הדבר אלא ההסכם היה בעל אופציה לשכירות ארוכת טווח לעשר שנים וכי דמי השכירות שולמו מידי חודש בחודשו.          

(ד)                אחת הטענות העיקריות של המערערים אומרת כי בית משפט קמא שגה כשהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין שבין המערערת ומערער 2 לבין המשיבה הפורמלית 2 (להלן: " מעיינות הגליל"), מעיינות מרקטזול ומר הורוביץ (ע"א 7320/98 ע.ס.נ. מרכז אספקה ושיווק נ' מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ (לא פורסם, 25.4.2002) (להלן: " פסק הדין של בית המשפט העליון") וקבע ממצא עובדתי הסותר את קביעותיו של בית המשפט העליון. בעוד שבית המשפט העליון קבע שאת הסכום של 1,500,000 ש"ח אשר הגיע לחברות של מר הורוביץ בג, בבבבבבבבין הסכם מכר הציוד והמלאי שילמה המערערת לטמפו על חשבון חובות חברותיו של מר הורוביץ לטמפו, קבע בית משפט קמא כי המערערים שילמו את הסכום האמור בעבור זכויות ההפצה ולא בעבור רכישת הציוד והמלאי. המערערים מוסיפים וטוענים כי העד מר עופר לוקס, מנהל אגף כספים בטמפו, אישר כי טמפו קיבלה מהמערערת סך של 1,500,000 ש"ח בגין חובה של מעיינות מרקטזול בעבור סחורה שקיבלה מטמפו ושלא שילמה בעדה, וטען מפורשות כי טמפו לעולם אינה גובה תשלום בעבור זכויות הפצה של מוצריה.